|
הווי
שעות הפנאי
"תחת שמי ים התיכון"
כשלושים שנה עברו מאז
נפרדנו מהתיכון, היינו דור שלפני הטלוויזיה והרייטינג,
האינטרנט הווידאו התקליטורים והטלפונים הסלולאריים.
אז, שיחקנו ברחוב תופסת, מחבואים חמור חדש קלאס וחבל,
ג'ולות ומשחקי כדור, הלכנו לבקר הרבה חברים וחברות
ודיברנו איתם פנים מול פנים ולא ב"צ'טים מול מסך
המחשב. מכות ותחרויות היו אחד מול השני או קבוצה מול
קבוצה ולא משחקי סימולציה של ילד מול מסך, הטיולים
שלנו היו עם התנועה או בצוותא לעץ הבודד ולגבעת
הטילים, ולא בקניונים.
כולנו נפגשנו בקיץ בחוף הים, או כל יום שישי במרובעים,
לכל חבורה היה ריבוע משלה וביום העצמאות ילדי המרובעים
השונים הפכו למעגל אחד גדול ומיוזע שמסתיים בקומזיץ
ענק על חוף הים עד הזריחה.
התחלקנו כולנו לארבע תנועות נוער – הצופים, מחנות
העולים, השומר הצעיר והנוער העובד, והלכנו בגאווה עם
המדים – החאקי או החולצה הכחולה. רייטינג היה לא
לתוכנית טלוויזיה אלא לחוג המועדף של ריקודי העם.
במסיבות במועדונים השונים – "ויצ"ו", "הביצה" והחברה
הסלונית של קו לבן החלפנו תקליטים חורקים על פטפון ולא
D.J. ארגן את המסיבה. היינו יוצאים כל חופש למחנות של
התנועה לטיולים מים לים, למחנות עבודה מטעם מועדוני
הנוער והרגשנו ממש תורמים לעיר ולמדינה, בשבתות נהגנו
להיפגש ולהצטלם כאילו בתוכנו ידענו שנרצה להתרפק על
התמונות בעוד 30 שנה.
למצגת
"אולי עוד קיץ"
פעילות הגדנ"ע בבית הספר הייתה השיעור שכולם אהבו,
מדי החאקי, נעים שומר ויוסי כהן שהיוו עבורנו סמל
לארצישראליות, למסעות, למחנות הגדנ"ע, לתרגילי
הסדר למחנאות : הליכת זיקית זחילות, ירי ועוד.
כן, הם עשו הכל כדי להכין אותנו לפרק החיים הבא.
וכך, בשנת 1976 לאף אחד לא היה מחשב בבית ובטח לא
אינטרנט, התור לטלפונים של בזק אומנם התקצר, אך עדיין
היו משפחות ללא טלפון, טלפון סלולארי אפילו לא הייתה
מילה באקדמיה ללשון. הטלוויזיה הייתה בשחור לבן והיה
בה רק ערוץ אחד. יצחק רבין היה ראש הממשלה, וכל הילדים
הלכו לביה"ס בתלבושת אחידה. הבנים רצו להיות גיבורים
כמו החיילים ב"מבצע אנטבה" וכל הבנות רצו להיות להיות
יפות כמו מיס תבל רינה מור. ואנחנו ילידי 1958
שהתבגרנו בצל התמורות שחלו בעיר ובמדינה נפרדנו מביה"ס
והלכנו לצבא.
למצגת
|
