אשדוד המתהווה

אנחנו, שנולדנו בשנת 1958, בעיצומן של חגיגות העשור למדינה (רק אצל בני מחזור שלנו נוכל למצוא שמות כמו – עשור או עשורה) התכנסנו כאן הערב כדי להתרפק בגעגועים על זיכרונות ילדותינו שהייתה עבורנו גן עדן – בשעריו עמדו הים ואשדוד המתהווה.
ממש כשנולדנו הונחה לאשדוד אבן הפינה. המתיישבים הראשונים היו 22 משפחות ממרוקו וקבוצת עולים ממצרים – עולים מלאי תקוות וציונות בלי מרכאות, (ואנו פה היום מונים רבים מילדיהם).
די מהר קמו בעיר רובעים, א',ב,ג,ו-ו'- (לאו דווקא עפ"י סדר הא'-ב) שאיכלסו בתוכם מרכז קניות ובית ספר בו למדנו.
כשמלאו לנו עשר שנים, הוכרזה אשדוד עיר ואם בישראל, עיר מתוכננת ראשונה, עם הפנים אל מרחבי הים הפתוח.
הכרתה של אשדוד כעיר, והנמל החדש שנבנה בשטחה, הביאו מפעלים עתירי ידע ואוכלוסיה וותיקה וצברית הגיעה אל העיר והשתלבה באוכלוסיית העולים שהקימה אותה.
בכל בית ספר שקם יכולנו להרגיש ביום ההורים בליל של שפות צבעים וריחות, כולנו ביקרנו אחד אצל האחר וסיפרנו בבית על מנהגים חדשים מתכונים ריחניים שטעמנו אצל החבר – ריחות ממרוקו, אלג'יר רומניה פולניה מצריים וטוניס.
למרות בליל השפות ושלל העדות, הלך וקם דור של ילדים וילדות - אשדודים, שזופים יפים בעלי גאוות יחידה, כמו שרק בני עיר של ים יכולים להראות. למרות שהיינו פזורים בבתי ספר יסודיים ברחבי העיר המתפתחת, לכולנו היה מכנה משותף אחד – כולנו עלינו בכיתה ט' לתיכון מקיף א' היחיד החילוני בעיר או לאורט ימי אשדוד, בילינו בחוף הים או במרובעים במרכז א' – שם נפגשנו כל יום שישי, וצפינו בסרטים בקולנוע דגון.
הקשר של ימי בית הספר היסודי, שמר על חברויות הדוקות גם עם אלה מאיתנו שהלכו לפנימיות.
אשדוד אמנם הפכה לעיר, אבל אנחנו גדלנו בה כמו בקיבוץ גדול בו כולם מכירים את כולם ואף פעם לא מרגישים לבד. כך הגענו בני 14 לתיכון, חבורה נמרצת שמגשימה את חלומות הילדות והתקוות של ההורים.
למצגת נוף ילדות

בינינו היו שבעה נערים ונערות שאינם כבר איתנו היום. וכפי שכתב חיים גורי "נזכור את כולם, כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבינו לשכוח".

נזכור
מארק טייב – יב' 1      אמנון אוחיון – יב' 6
יוסף מלול – יב' 6       ירון ליבלינג – בוגר בי"ס גאולים ומשלב.
רינה רבינוביץ – יב' 3   חביבה גבאי – יב' 3
יונת יעקובסון – יב' 2

 למצגת נזכור