שנות התיכון הראשונות

שנת התיכון הראשונה הייתה הפתעה גדולה לכולנו, למרות שהגענו מחמישה בתי ספר שונים הפכנו במהירות לחבורה אחת גדולה ואוהבת שממלאת כל הפסקה את הרחבה. הולכת הביתה ברגל ממקיף א' על פני כל העיר כדי לא להפסיד חלילה עוד דקה של שיחה, נפגשת אחר הצהריים להכין בצוותא שיעורים, הולכת לתנועת הנוער המועדפת או למועדון החברים, רוקדת בחוגי ריקודי העם עם מתי, דידי, אוחה או נוגה בקיצור לא נפרדים.
בתחילת כיתה י' התבגרנו באחת, אמת עצובה וכואבת טפחה על פנינו, מלחמת יום הכיפורים פרצה, ועמה התמודדות עם אבות ואחים שגויסו למילואים, ועם מורה אהוב ויקר שנלקח מאיתנו – עופר רדלר ז"ל. הפרידה מעופר שהיה רכז שכבה, מחנך וסגן מנהל מוערך, והכאב שבצידה גיבשה עוד יותר את כל השכבה. כולנו התגייסנו למאמץ המלחמתי: מי במילוי שקי חול, מי בסריגת כובעים וצעיפים לחיילים, רבים מאיתנו יצאו לסייע במיגון חלונות בבתי קשישים ואחדים התנדבו במד"א.
במקביל התגבשה בנינו קבוצה תחת שרביטו של המורה להיסטוריה המנוח – רילסקי, קבוצה ששמעה יצא בכל הארץ, ופעלה למען אסירי ציון שמעבר למסך הברזל – אידה נודל, נתן שרנסקי סילווה זלמנסון ועוד. הקבוצה בנתה ברחבת ביה"ס פינה למענם והשפעתה על ביה"ס הייתה כל כך גדולה עד שבעדלאידע המסורתית העירונית בפורים התחפשנו כולנו לאסירי ציון ונשאנו שלטים מאירי עיניים למען שחרורם, רילסקי הלך לידינו בעיניים בורקות וקיווה שקרוב היום לשחרורם ואכן כך היה.
גם "הפיכה פוליטית" חווינו בבית הספר בראשות ראש מועצת התלמידים דאז אילן גילאון (תפקיד שהיווה לנו רמז עבה לבאות) וסגנו פאול איצקוביץ', כשכל ביה"ס התגייס לסייע במאבק בין כרמי הראל וציפורה מימון. מי ניצח במאבק כבר אף אחד לא זוכר, אבל את ההפגנות, הפסד השיעורים והסערה זוכרים גם זוכרים.
חלק אינטגרלי וחשוב מהווי בית הספר היו המורים, זכינו לחבורת מורים – שזו לא קלישאה לכנותם מורים לחיים – ולשמחתנו רבים מהם יושבים כאן בינינו היום.
חדר המורים שלנו היה ברובו צעיר ודינאמי, שהפגין ידע רחב ויצירתיות במקצועות אותם לימד ובעיקר היה מחנך. המעורבות החברתית של מחנכי הכיתות הייתה גדולה ואני בטוחה שכל אחד בקהל הגדול והמכובד הזה לוקח איתו בליבו לכל חייו את המורה הפרטי שלו, כפי שאני אישית לעולם אזכור את השיעור להיסטוריה שמדבר על גירוש ספרד כשדליה שמואלי הפכה את הכיתה במשחקי תפקידים ונאלצנו להחליט האם למות על קידוש השם או להיות מומרים, אי אפשר היה שלא להתרשם מהמסירות של נאווה מור שהייתה זו לה השנה הראשונה שהגישה לבגרות בלשון וכולנו רצינו להצליח למענה כדי שתוכל לראות שכר לעמלה.
בזכות חנה מולר, הדסה ברגר, זהבה גורדון ודליה ציפור מצאנו את עצמנו יוצאים משיעוריהן המרתקים להפסקה וממשיכים להתלבט בסוגיה שבשיעור עלתה, רוזי ורותי אקרמן שלמרות שהיו מורות למקצועות הריאליים שאחוז לא גדול מאיתנו תפקד בו בהצלחה ... נתנו את הלב והנשמה לגיבוש של הכיתה, המורים המקצועיים היו נשארים פעמים רבות אחרי שעות הלימודים לחיזוק עידוד ולטיפה וכולם הקפידו שיהיה קו פתוח אליהם אחרי שעות העבודה.
וכן מורים יקרים בהחלט אנו שמחים היום להעניק לכם ציונים – כולכם ללא יוצא מהכלל הייתם מורים לחיים.

למצגת